במשחק המוכר "על אילו שתי מצוות היית מוותרת, אם היה אפשר", אף פעם לא היתה לי התלבטות: טבילה היתה תמיד במקום הראשון.
כשהתחתנתי, טבלתי בירושלים. הכרתי אך ורק את המישטור הקשיח של הבלניות שלפני מהפכת בג"צ המקוואות. בדיקת הידיים והרגליים והגב. תחושת המבחן. הלחץ.המועקה. הרצון לבכות כל הדרך הביתה.
כשעברנו לגוש עציון, פתאום העולם השתנה. הבלנית שאלה אותי "את רוצה שאבדוק משהו?", ביקשה רשות לכל דבר. הבנתי שאפשר אחרת, והערכתי את זה. ועדיין זאת היתה מצווה שהייתי מוותרת עליה.
זה באמת היה פלא איך אני – שכל-כך לא התחברתי לנושא – הפכתי לכל-כך פעילה בנושא המקוואות ביישוב שלי. שנים אחר כך, כשדיברתי על זה עם הבלנית הראשית היא אמרה לי: אולי דווקא בגלל זה נכנסת כל כך לנושא.
אולי.
המקוואות ביישוב הפכו למקום שבו הסתובבתי הרבה בבשעות האור ובבגדים. מקום מוכר לילדים שלי, שהגיעו איתי לטפל בנושאים טכניים, לקפל מגבות, כשאין שם אף אחת. בשבילם (גם הבנים כשהיו קטנים) זה היה מרחב מוכר, ניטראלי, חף ממשקעים. אפילו אהוב עם חוויות טובות. אבל בשבילי המקווה נותר מקום שבו לא טוב לי.
ואז, פעם אחת, יצא לי לטבול לבד.
זה התחיל מבעיה טכנית של תזמון, ומפה לשם מצאתי את עצמי טובלת בלי בלנית. אפילו לא בלנית עדינה של גוש עציון.
ופתאום זה היה משהו אחר. משהו שהיה לגמרי שלי.
אחת מחברותי הטובות אמרה לי פעם שבשבילה טבילה היא "המצווה שאני עושה באמת": בישראל לא קשה לשמור שבת או כשרות. טבילה היא מצוה קשה. בקיום שלה יש ממד של מאמץ.
כשטבלתי לבד, הבנתי שזאת יכולה להיות מצווה שהיא באמת ביני לבין הקב"ה. "המצווה שאני עושה באמת", אבל אחרת. המאמץ שם, אבל הוא אחר. אני, המים, ואבינו שבשמיים.
לא שהיא כבר לא ברשימת שתי המצוות שלי. אבל זה אחרת.
במשחק המוכר "על אילו שתי מצוות היית מוותרת, אם היה אפשר", אף פעם לא היתה לי התלבטות: טבילה היתה תמיד במקום הראשון.
כשהתחתנתי, טבלתי בירושלים. הכרתי אך ורק את המישטור הקשיח של הבלניות שלפני מהפכת בג"צ המקוואות. בדיקת הידיים והרגליים והגב. תחושת המבחן. הלחץ.המועקה. הרצון לבכות כל הדרך הביתה.
כשעברנו לגוש עציון, פתאום העולם השתנה. הבלנית שאלה אותי "את רוצה שאבדוק משהו?", ביקשה רשות לכל דבר. הבנתי שאפשר אחרת, והערכתי את זה. ועדיין זאת היתה מצווה שהייתי מוותרת עליה.
זה באמת היה פלא איך אני – שכל-כך לא התחברתי לנושא – הפכתי לכל-כך פעילה בנושא המקוואות ביישוב שלי. שנים אחר כך, כשדיברתי על זה עם הבלנית הראשית היא אמרה לי: אולי דווקא בגלל זה נכנסת כל כך לנושא.
אולי.
המקוואות ביישוב הפכו למקום שבו הסתובבתי הרבה בבשעות האור ובבגדים. מקום מוכר לילדים שלי, שהגיעו איתי לטפל בנושאים טכניים, לקפל מגבות, כשאין שם אף אחת. בשבילם (גם הבנים כשהיו קטנים) זה היה מרחב מוכר, ניטראלי, חף ממשקעים. אפילו אהוב עם חוויות טובות. אבל בשבילי המקווה נותר מקום שבו לא טוב לי.
ואז, פעם אחת, יצא לי לטבול לבד.
זה התחיל מבעיה טכנית של תזמון, ומפה לשם מצאתי את עצמי טובלת בלי בלנית. אפילו לא בלנית עדינה של גוש עציון.
ופתאום זה היה משהו אחר. משהו שהיה לגמרי שלי.
אחת מחברותי הטובות אמרה לי פעם שבשבילה טבילה היא "המצווה שאני עושה באמת": בישראל לא קשה לשמור שבת או כשרות. טבילה היא מצוה קשה. בקיום שלה יש ממד של מאמץ.
כשטבלתי לבד, הבנתי שזאת יכולה להיות מצווה שהיא באמת ביני לבין הקב"ה. "המצווה שאני עושה באמת", אבל אחרת. המאמץ שם, אבל הוא אחר. אני, המים, ואבינו שבשמיים.
לא שהיא כבר לא ברשימת שתי המצוות שלי. אבל זה אחרת.