מקווה הטהרה המחודש בנווה דניאל מצטרף לאחיו הקדומים, מימי הבית השני.
מדרום, מנקדים בתי מקוואות את תוואי העולים לרגל.
מצפון , חצובים מקוואות מקוואות במורדותיו הדרומיים של הר הבית.
אלה גם אלה, שמשו את המבקשים להיטהר ולבוא בקדושה בשערי הבית.
מכל טקסי הטהרה הקדומים, הטקס היחיד שיש לגביו אסור ומותר, טמא וטהור, פסול וכשר, והטקס היחיד שלגביו ממשיכים להיכתב פסקי הלכה התופרים בחוט עדין את שלשלת ההלכה היהודית עם אתגרי הזמן, הוא טקס הטבילה של הנשים הנטהרות מנידתן.
גם אנו טובלות על מנת להגיע אל הקודש, אלא שאין זה בית אבן אלא אתר מקודש ששלושה שותפין בו.
מאחר והקודש נפגע שעה שהוא בא במגע עם הטמא, הרי שהאישה צריכה לבוא אל הקודש בטהרתה.
לא אחת אני נדרשת ביני לבין עצמי לשאלה מהו הקודש שיש בהם בחיי הנישואין, שהרי גבר המקדש את האישה מבצע טקס שמשמעותו קניין, שעה שזיקתו של טקס זה איננה אל הנשגב והמרומם שאנו מייחסים למושג קדושה, אלא לקשר החוזי, העסקי, שיש בין בני זוג.
מהו אם כך ממד הקודש בחייהם המשותפים של גבר ואישה?
הקודש הוא הפך החולין. הוא הפך הבנאלי הגלוי ופרוץ לעיני כל, ולפיכך טוב לו להתכנס אל מקום המחבוא, אל האינטימיות שבמסתורין.
הקודש הוא הנבדל המוחלט.
כך הוא הזמן הקדוש, המקום הקדוש וכך הן גם מערכות היחסים המקודשות, שהיחידה מבניהן המסמנת אחד או אחת מיוחדים, מובחנים ומובדלים זה לזה, היא מערכת היחסים הזוגית, היא השניים שבחרו לבוא בברית הנישואין.
הקודש האלוקי מסמן אף את השאיפה להפוך לאדם טוב יותר, ראוי יותר, את החתירה המתמדת של תיקון המידות. החיים עם אדם האוהב אותנו, המקבל אותנו על מעלותינו וחסרונותינו, שקשה מאוד לזייף או לחטוא לאמת לפניו, שמיטיב להכיר את הלפני ולפנים שלנו, הם מנוף נהדר לעבודת המידות. הוא הקול החיצוני שלנו, המהדהד לנו את עצמינו והעשוי להוביל אותנו למחוזות מדויקים יותר. לפיכך, קדושת חיי הנישואין נגזרת מכך שבמידה וזכינו, החיים בצוותא עשויים להביא להשריית שכינה בראש ובראשונה בד' אמותינו שלנו.
בסיום דברי אני מבקשת לברך את כולנו, גברים ונשים כאחד, בברכה המופיעה במסכת ברכות, ברכתו של משמר הכהונה היוצא למשמר הכהונה הנכנס, שנאמרה בשבתות בבית המקדש:
"מי ששכן את שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות"
(בבלי ברכות י"ב ע"א)
מקווה הטהרה המחודש בנווה דניאל מצטרף לאחיו הקדומים, מימי הבית השני.
מדרום, מנקדים בתי מקוואות את תוואי העולים לרגל.
מצפון , חצובים מקוואות מקוואות במורדותיו הדרומיים של הר הבית.
אלה גם אלה, שמשו את המבקשים להיטהר ולבוא בקדושה בשערי הבית.
מכל טקסי הטהרה הקדומים, הטקס היחיד שיש לגביו אסור ומותר, טמא וטהור, פסול וכשר, והטקס היחיד שלגביו ממשיכים להיכתב פסקי הלכה התופרים בחוט עדין את שלשלת ההלכה היהודית עם אתגרי הזמן, הוא טקס הטבילה של הנשים הנטהרות מנידתן.
גם אנו טובלות על מנת להגיע אל הקודש, אלא שאין זה בית אבן אלא אתר מקודש ששלושה שותפין בו.
מאחר והקודש נפגע שעה שהוא בא במגע עם הטמא, הרי שהאישה צריכה לבוא אל הקודש בטהרתה.
לא אחת אני נדרשת ביני לבין עצמי לשאלה מהו הקודש שיש בהם בחיי הנישואין, שהרי גבר המקדש את האישה מבצע טקס שמשמעותו קניין, שעה שזיקתו של טקס זה איננה אל הנשגב והמרומם שאנו מייחסים למושג קדושה, אלא לקשר החוזי, העסקי, שיש בין בני זוג.
מהו אם כך ממד הקודש בחייהם המשותפים של גבר ואישה?
הקודש הוא הפך החולין. הוא הפך הבנאלי הגלוי ופרוץ לעיני כל, ולפיכך טוב לו להתכנס אל מקום המחבוא, אל האינטימיות שבמסתורין.
הקודש הוא הנבדל המוחלט.
כך הוא הזמן הקדוש, המקום הקדוש וכך הן גם מערכות היחסים המקודשות, שהיחידה מבניהן המסמנת אחד או אחת מיוחדים, מובחנים ומובדלים זה לזה, היא מערכת היחסים הזוגית, היא השניים שבחרו לבוא בברית הנישואין.
הקודש האלוקי מסמן אף את השאיפה להפוך לאדם טוב יותר, ראוי יותר, את החתירה המתמדת של תיקון המידות. החיים עם אדם האוהב אותנו, המקבל אותנו על מעלותינו וחסרונותינו, שקשה מאוד לזייף או לחטוא לאמת לפניו, שמיטיב להכיר את הלפני ולפנים שלנו, הם מנוף נהדר לעבודת המידות. הוא הקול החיצוני שלנו, המהדהד לנו את עצמינו והעשוי להוביל אותנו למחוזות מדויקים יותר. לפיכך, קדושת חיי הנישואין נגזרת מכך שבמידה וזכינו, החיים בצוותא עשויים להביא להשריית שכינה בראש ובראשונה בד' אמותינו שלנו.
בסיום דברי אני מבקשת לברך את כולנו, גברים ונשים כאחד, בברכה המופיעה במסכת ברכות, ברכתו של משמר הכהונה היוצא למשמר הכהונה הנכנס, שנאמרה בשבתות בבית המקדש:
"מי ששכן את שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות"
(בבלי ברכות י"ב ע"א)