טומאה וטהרה
ברצוני להעלות נושא, שפחות מדובר בציבור הרחב, והוא המשמעות של נושא הטומאה מצד פנימיות התורה והסוד. מצוות שונות הקשורות לעולם הטהרה, נתפסות בעינינו כחסרות הגיון, מרתיעות ומביכות, מה שמוביל גם לקושי בהזדהות עמן ובקיומן. היכרות עם טעמן העמוק עשוי לספק יישוב הדעת, ולסייע בידינו לקיימן.
הסדר הגדול ביותר במשנה הוא סדר טהרות, והוא סובב בעיקר סביב בית המקדש ועבודתו, כולל בין היתר הפרשת חלה לכהן, ואכילת קרבן הפסח. אפתח בכך, שטומאה וטהרה קיימות בבני שני המינים, ושהמחשבה שהתורה רואה בנשים 'טמאות' (ומתוך כך גם נחותות), היא מוטעית מעיקרה.
היווצרות האופציה לטומאה בעולם אירעה לאחר האכילה מעץ הדעת טוב ורע, מה שהביא לעולם את המיתה המוכרת לנו, כהיפרדות הגוף מן הנשמה. לאחר תהליך זה נותר הגוף, שהוא כלי קדוש, שהכיל עד עתה את הנשמה, מרוקן. בשלב זה נמשכים אליו כוחות של טומאה, מה שדימה אור החיים הקדוש לחבית של דבש, שהתרוקנה, וכעת מתקבצים סביבה זבובים ורמשים.
המת נקרא במקומות שונים 'אבי אבות הטומאה', וממנו ניתן ללמוד על כל יתר הטומאות, שהן מעין מוות מוקטן. כך הסביר זאת ריה"ל בספר הכוזרי, כשאיבר מצורע הוא בעצם מת, וכן ההפרשות היוצאות מגופינו – הן אצל הזכר (זרע) והן אצל הנקבה (נידות), הן למעשה פוטנציאל של חיים, שלא התממש, מכיוון שלא נוצר ממנו עובר, ומשום כך יש בהם טומאה.
הטבילה במקווה, או במי מעיין טבעי, שהם יסוד החיים ומקורם, מהווה מעין אתחול של חזרה לבריאת העולם ולמי הרחם בטרם נולדנו, ומתוך התבטלותנו המלאה אל הקב"ה (שהבעש"ט כינה בשם 'מסירות נפש'), כשאנו מכניסים את כל גופנו אל אותם המים, אנו מושכים עלינו את חסדיו, ומבטלים את הטומאה.
טומאה וטהרה
ברצוני להעלות נושא, שפחות מדובר בציבור הרחב, והוא המשמעות של נושא הטומאה מצד פנימיות התורה והסוד. מצוות שונות הקשורות לעולם הטהרה, נתפסות בעינינו כחסרות הגיון, מרתיעות ומביכות, מה שמוביל גם לקושי בהזדהות עמן ובקיומן. היכרות עם טעמן העמוק עשוי לספק יישוב הדעת, ולסייע בידינו לקיימן.
הסדר הגדול ביותר במשנה הוא סדר טהרות, והוא סובב בעיקר סביב בית המקדש ועבודתו, כולל בין היתר הפרשת חלה לכהן, ואכילת קרבן הפסח. אפתח בכך, שטומאה וטהרה קיימות בבני שני המינים, ושהמחשבה שהתורה רואה בנשים 'טמאות' (ומתוך כך גם נחותות), היא מוטעית מעיקרה.
היווצרות האופציה לטומאה בעולם אירעה לאחר האכילה מעץ הדעת טוב ורע, מה שהביא לעולם את המיתה המוכרת לנו, כהיפרדות הגוף מן הנשמה. לאחר תהליך זה נותר הגוף, שהוא כלי קדוש, שהכיל עד עתה את הנשמה, מרוקן. בשלב זה נמשכים אליו כוחות של טומאה, מה שדימה אור החיים הקדוש לחבית של דבש, שהתרוקנה, וכעת מתקבצים סביבה זבובים ורמשים.
המת נקרא במקומות שונים 'אבי אבות הטומאה', וממנו ניתן ללמוד על כל יתר הטומאות, שהן מעין מוות מוקטן. כך הסביר זאת ריה"ל בספר הכוזרי, כשאיבר מצורע הוא בעצם מת, וכן ההפרשות היוצאות מגופינו – הן אצל הזכר (זרע) והן אצל הנקבה (נידות), הן למעשה פוטנציאל של חיים, שלא התממש, מכיוון שלא נוצר ממנו עובר, ומשום כך יש בהם טומאה.
הטבילה במקווה, או במי מעיין טבעי, שהם יסוד החיים ומקורם, מהווה מעין אתחול של חזרה לבריאת העולם ולמי הרחם בטרם נולדנו, ומתוך התבטלותנו המלאה אל הקב"ה (שהבעש"ט כינה בשם 'מסירות נפש'), כשאנו מכניסים את כל גופנו אל אותם המים, אנו מושכים עלינו את חסדיו, ומבטלים את הטומאה.